אני מקייב, השכונה שלי ‘אוֹבּוֹלוֹן’ הייתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר ב-24.2. באותו היום התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של פיצוצים עזים ממקור לא ברור. הפחד היה גדול כל כך עד שהתקשרתי לבתי שגרה עם בן זוגה בישראל, כדי להיפרד ממנה. בתי ובן זוגה עזרו לי להתמודד עם ההלם הראשוני וכיוונו אותי לצאת ללבוֹב. בהתחלה התלבטתי והיססתי מאד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון יציאה מהעיר. באחד הצמתים ביציאה מהעיר ראינו ברמזור מולנו את הכוחות הרוסיים שנכנסו לעיר, ורק בנס נמלטנו על נפשנו. תוך יממה עברנו מרחק של 540 ק”מ כדי להגיע ללבוב. משם המשכתי לבד באוטובוס לכיוון גבול פולין. האוטובוס לא הגיע עד הגבול עצמו ואני יחד עם כל מי שהיה עליו היינו צריכים להמשיך ברגל. למזלנו בין הפליטים באוטובוס, היה גם שחקן ההוקי הישראלי-קנדי אליעזר שרבטוב, שבזכות תושייתו והסיוע הדיפלומטי שקיבל הגענו עד הגבול בשלום.

הגעתי מצ’רנומורקס (מחוז אודסה) והמלחמה תפסה אותי לא מוכנה בכלל. בערב יום חמישי ה- 24.2 הייתי אמורה להשתתף בתחרות קלע בלבוֹב, אבל במקום זה, אותו הבוקר התחיל ברעש פיצוצים. מיד הבנו שמדובר במלחמה וכל התוכניות לעתיד השתנו בבת אחת. יחד עם משפחתי חצינו בתחילת מרץ את הגבול עם מולדובה, ולמרות שמדובר במרחק של 80 ק”מ בלבד, הדרך לקחה לנו 36 שעות. הכביש היה עמוס מכוניות, רבים כמותינו עזבו, והגענו למצב שנגמרו לנו המים והאוכל. לאחר שבועיים במולדובה הגענו לישראל.

אני גרה יחד עם אמי, אחי ואחותי הקטנים ובעלה של אמי שהוא בעל אזרחות ישראלית. בצ’רנומורקס נשארו לי קרובי משפחה, חברים והחתולים שלי. אני ממשיכה אונליין בשנה השלישית של לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. בהתחלה היו לי חששות רבים, אבל התמיכה הרבה של קרובי המשפחה עזרה לי להתאקלם.

אני בת 87 והגעתי ממריאופול. אחרי ילדות שעברה עליי בבית יתומים, בניתי את חיי לבד וגידלתי שתי בנות. אחת מהן גרה עם נכדי בישראל. המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת.

ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה– אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’). המסע לגבול ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות.

לאורך כל הדרך עד למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם בתי, המתגוררת בישראל, תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה, אבל יש לי שם דירה, שבינתיים גרים בה חברים שביתם נהרס בהפצצה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לדירתי.

המלחמה תפסה אותנו בהפתעה ולקח לנו חודש שלם להשתכנע לצאת. ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול – אני, אמי ושתי בנותי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’).

המסע לגבול עם מולדובה ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות. לאורך כל הדרך עד למולדובה נעזרנו במתנדבים, שאין מילים בפי להודות להם על כל העזרה שהגישו לנו. גם אחותי, המתגוררת בישראל, תמכה בנו בכל מה שיכלה. לא נשארו לי עוד קרובי משפחה באוקראינה. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור הביתה.

הגעתי לישראל מדניפרו. ב-23.2 הלכתי לישון, בכוונה לקחת את בתי בת השמונה (מירוסלבה) לבית ספר כמו בכל יום רגיל. בהתחלה ראיתי רק הודעות בטלפון ולא שמעתי את הפיצוצים הרחוקים, אבל קרובי משפחה אישרו ששמעו פיצוצים לידם והבנו שהתחילה מלחמה.

ההתחלה הייתה תקופה נוראית בשבילי, לא ידעתי מה לעשות ובכיתי ימים שלמים. בלילות כולנו ישנו לבושים על הרצפה במרתף על מזרנים, הקטנה שלי (מילנה) הייתה אז בת שבעה חודשים בלבד. ככה עברו עלינו כשלושה שבועות, עד שב-9.3 יצאנו עם שאטל של ג’וינט לעבר הגבול עם רומניה. יומיים לאחר שיצאנו מדניפרו פצצה פגעה בבניין שבו גרנו.

כל מה שהיה לי זה מזוודה אחת, תיק גב של הילדה, שק עם טיטולים ומזון תינוקות וכך, בלי לדעת לאן פניי מועדות הגענו לרומניה. נשארתי שם 20 ימים.

קרוב משפחה, שהיה האפוטרופוס שלי מאז שהתייתמתי מאמי בגיל ארבע, שלח לנו כרטיסים לישראל. באוקראינה נשאר בעלי יחד עם הוריו וכל חפצינו.

אני מקייב, והמלחמה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת. ב-24.2 התעוררתי בחמש בבוקר, כנראה מפיצוץ, ומיד שמעתי פיצוץ נוסף ולאחריו צפירות אזעקה של מכוניות. אני גרה בקומה 18 בבניין רב קומות, והכל הפך למפחיד ומלחיץ עוד יותר כשראיתי מלמעלה את השכנים נכנסים למכוניות עם חפציהם ונוסעים.

הפאניקה הייתה מיידית. כבר ב-6 בבוקר היה תור ארוך לכספומט, לאחר מכן עמדתי עוד שלוש שעות בתור לתדלק את האוטו. עשיתי קניות של דברים הכרחיים בסופר, אבל לא ידעתי מה לעשות, או לאן להמשיך משם. תוך אזעקות תכופות (כל 10-20 דקות) החלטתי לנסוע לפולטבה שהיא במרחק של כ-350 ק”מ מקייב.

אחד הזיכרונות הכי טראומטיים שנחקקו בי מהיום הראשון של המלחמה זה תחנת המטרו בקייב, שנכנסתי אליה בכל פעם שהייתה אזעקה, וראיתי משפחות שהתמקמו שם על חפציהם, ילדיהם, כלביהם וחתוליהם. מחזה מחריד.

המצב בפולטבה לא היה טוב יותר, אותם פיצוצים, אותן אזעקות, ואותה הרגשה של פאניקה כללית. החלטתי שאני חייבת לצאת מהמדינה ונעניתי להזמנה של אחותי שגרה בישראל לבוא להתארח אצלה. ביום ראשון ה-27 יצאתי מפולטבה לכיוון הגבול עם סלובקיה בחברת מכרה עם ילדיה, שהמשיכו משם לפולין. לקח לנו יממה להגיע לגבול, הדרך הייתה נוראית עם מחסומים צבאיים בכל מקום, פקקים, פיצוצים ואזעקות – זה היה מלחיץ מאוד.

עכשיו אני נמצאת אצל אחותי ועוזרת לה עם הטיפול באחיינית שלי. אמי וסבתי נשארו באוקראינה – הן גרות במחוז דניפרו, אבי משרת בצבא האוקראיני וכרגע נמצא בנקודה חמה.

הגענו מאודסה אני, בתי ונכדתי בת הארבע. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. כבר בשעות הצהריים בעלי הסיע אותנו לכיוון הגבול, אבל הוא החליט להישאר באוקראינה, ונסענו בידיעה שנצטרך להיפרד.

עקב פקקים עצומים, התנועה נעצרה כבר 15 קילומטרים לפני הגבול, והחלטנו להמשיך עצמאית ברגל. עברנו את הגבול מאוקראינה למולדובה בלילה. נאלצנו להישאר עוד שבוע במולדובה. התארחנו אצל אנשים טובים שפשוט נענו לבקשת עזרה בפייסבוק, עד שהצלחנו לרכוש כרטיסי טיסה, וב-1.3 הגענו לישראל.

אנו מתארחים אצל חברים טובים מאד מישראל, שכנעו אותנו בתחילת המלחמה לצאת מיד מאזור הלחימה ולא לחכות. שרה, נכדתי, הולכת לגן ישראלי ואחה”צ נמצאת במסגרת התנדבותית לילדים מאוקראינה. באודסה נשארו בעלי, בני וכל משפחתו.

הגעתי מאודסה יחד עם בתי ואמי. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. בצהריים כבר יצאנו לכיוון הגבול, יחד עם אבי שהחליט להישאר באוקראינה, והסיע אותנו בידיעה שנצטרך להיפרד.

עקב פקקים עצומים, התנועה נעצרה כבר 15 קילומטרים לפני הגבול, והחלטנו להמשיך עצמאית ברגל. עברנו את הגבול מאוקראינה למולדובה בלילה – אני, בתי בת הארבע, ואמי בת הששים וארבע. נאלצנו להישאר עוד שבוע במולדובה ובזמן הזה התנדבנו באיסוף וחלוקה עזרה הומניטרית לפליטים אחרים שהגיעו מאוקראינה – זה קצת הסיח את דעתנו מהחדשות המדאיגות. התארחנו אצל אנשים טובים שפשוט נענו לבקשת עזרה בפייסבוק, עד שהצלחנו לרכוש כרטיסי טיסה, וב-1.3 הגענו לישראל.

אנו מתארחים אצל חברים טובים מאד מישראל, שכנעו אותנו בתחילת המלחמה לצאת מיד מאזור הלחימה ולא לחכות. אמי גרה איתנו ועוזרת מאוד בגידולה של שרה, שהולכת לגן ישראלי ואחה”צ נמצאת במסגרת התנדבותית לילדים מאוקראינה. באודסה נשארו אבי, אחי וכל משפחתו. השארתי את החתול שלי עם אבא, כדי שלא יהיה בודד כל כך, הרי הוא נשאר לבדו בבית שגרנו בו כולנו.

אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. בחמישי ה-24.2 התעוררתי מרעש מטוסים, שהתחילו להפציץ נמל תעופה אזרחי בקרבת ביתנו. הערתי את בתי (יבגניה), גם הנכדות שלי התעוררו ונבהלו מאוד. עברו עלינו כמה ימים של התלבטות, האם לעזוב הכול ולנסוע על אף הקושי הגדול. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק”מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב.

יצאנו עם בתי ונכדותיי לכיוון מולדובה, משאירות מאחור באוקראינה את בעלי וגם את הבן זוג של בתי המשרת בצבא אוקראינה (למיטב ידיעתינו הוא בלימאן). עברנו את הגבול בשלג כבד והעברנו כמה שעות באוהל, מנסות לחמם את הילדות כמיטב יכולתנו, עד שהגיע מיניבוס שלקח אותנו לבסיס צבאי בקישינב. אשתו של בני מישראל יצרה קשר עם “איחוד הצלה”, והם סייעו לנו להתמודד עם בלבול שנוצר בכרטיסי טיסה שהזמנו עוד מאוקראינה. ב-8.3 אחרי תלאות ומכשולים רבים הצלחנו לעלות על טיסה לישראל.

עכשיו אנחנו גרות עם משפחה של הבן שלי, ואני מלאת תקווה שאוכל לחזור בקרוב לאוקראינה. בינתיים הנכדות שלי משתלבות בבית הספר. קטיה בת ה-6 הלכה לכיתה א’ וורוניקה בת ה-9 חזרה לאימוני טאקוונדו וכבר זכתה בחגורה כחולה.

הגעתי מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד, יחד עם אמי ובנותיי. המלחמה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, יום קודם לכן, ביום רביעי ה-23.2 התחלתי לעבוד עבודה חדשה, במשרד רוסי, למרבה אירוניה.

סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמיים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה יגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק”מ מאיתנו, הבנתי שזה לא יגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל.

אחי וגיסתי שגרים בישראל מצאו בשבילנו, דרך מתנדבים בארץ, אוטובוס חילוץ עד הגבול עם מולדובה. משם לקחו אותנו לבסיס צבאי בקישינב ובעזרת ארגון ‘איחוד הצלה’ הצלחנו לעלות על טיסה לישראל.

בעלה של אמי ובן זוגי נשארו באוקראינה. בן זוגי נלחם בצבא האוקראיני. מכורח הנסיבות, הוא יוצר קשר רק לעיתים נדירות וזה קשה ומפחיד מאוד (נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נמצא באזור חם קרוב לגבול באוקראינה).

בישראל גם לא פשוט: להתרגל לסביבה, שפה וחוקים חדשים. הילדות מתחילות להסתגל, במיוחד הקטנה, קטיה, היא רואה את הטוב. לוורוניקה, הגדולה, קשה יותר – באוקראינה היה לה חדר משלה ופרטיות, וכאן אין לה. הבנות מתגעגעות ומקוות לחזור לסביבה מוכרת שלהן.

הגעתי לישראל מקייב. ב-24.2 התעוררתי מרעש שבהתחלה חשבתי שהוא רוח, אבל בהמשך הבנתי שמדובר בהפצצה. הדאגות והפחד שתתחיל מלחמה כבר היו באוויר, והייתי מוכנה נפשית לכך שזה יקרה. לקחתי איתי רק מסמכים ותכשיטים ונסעתי לכפר במחוז ז’יטומירסקי, הייתי שם כחודש, אבל הבנתי שגם שם לא אוכל להימלט מהמלחמה. ראיתי מטוסים בשמיים, פעם אחת ראינו קרב אווירי ומטוס נופל. במקביל, חברים מבוצ’ה התחילו לשלוח עדויות מהזוועות שמתרחשות שם, והבנתי שמוכרחים לעזוב.

הזמנתי כרטיסים לי ולאמי לאוטובוס לקרקוב. הנסיעה לשם לקחה 29 שעות והייתה סיוט, לא היה לנו מה לאכול, והישיבה הממושכת הייתה בלתי נסבלת. הכסף שתכננתי לנצל לחופשת הקיץ, השקעתי ברכישת כרטיסי טיסה לישראל.

בהתחלה אמא ואני גרנו אצל דודה שלי, אחותה של אמי. כעבור חודש אמא שלי חזרה לאוקראינה, ואני נשארתי פה, מקווה שהסיוט הזה ייגמר בקרוב.

באוקראינה בדיוק סיימתי את לימודי רפואת השיניים והתחלתי לעבוד במקצוע. השקעתי כל כך הרבה מאמץ ועבודה בעתיד שלי, ובסוף מצאתי את עצמי בארץ זרה, בלי הורים, בלי תמיכה, בלי מעמד. כל מה שאני רוצה זה לחיות את חיי ולהתפרנס בכבוד.